פירוש המילה קראטה הוא, 'יד ריקה'. ויש לכך שתי משמעויות:
'יד ריקה' מכלי נשק - בקראטה משתמשים אך ורק בנשק הטבעי הטמון בגוף האדם חוץ משטח הפנים.
'יד ריקה' מכל כוונת זדון - הקראטה מיועד להתגוננות ולא להריגת בעלי חיים, ותורתו מטיפה ליחס של כבוד אל הזולת.
צו הכבוד הוא: "אין התקפה ראשונה בקראטה"(Karate Ni Sente Nashi).
המילה קראטה מתחלקת לשני חלקים - קארה - פירושו 'ריקה'. בצורת כתיבה אחרת (שנהגית אותו הדבר) פירוש המילה הוא "זרה" (הכוונה לסין, ממנה הגיעו מרבית הטכניקות). טה - 'יד' הפירוש המקורי של המילה היה 'יד ריקה' ולפני כ-80 שנה שינה גיצ'ין פונאקושי את צורת הכתיבה (קנג'י) של המילה "קראטה" למשמעותה הנוכחית מכיוון שהקראטה התנתק ממקורותיו הזרים (הסיניים) והתפתח באוקינאווה בצורה עצמאית.

קראטה הינה שיטה אשר נוסדה באיי ריוקיו אשר הגדול והמפורסם שבהם הוא האי אוקינאווה. השיטה הינה תערובת של טכניקות אשר מבוססת על ידע משיטות לחימה מקומיות אוקינאוויות והשפעות שנרכשו משיטות לחימה סיניות אשר עורבבו ביחד ופותחו למספר סגנונות הכלולים לשם הגנרי המכונה קראטה.
איי הריוקיו שימשו במשך מאות שנים כנתיב נמל למסחר בין יפן, סין, קוריאה וטאיוון. לפי עדויות מהמאה ה-13 החל הקראטה כשיטת לחימה נפוצה בשם טה(Te) או טי(Ti)
בשנת 1372 ייסד שליט איי הריוקיו המלך צ'וזאן סאטו יחסי מסחר עם האמפריה הסינית שנשלטה על ידי שושלת מינג. צעד זה הביא למגוון רחב של שיטות לחימה סיניות שהוכרו לתושבי האיים על ידי מבקרים סינים, במיוחד כאלו אשר הגיעו ממחוז פוג'יאן (Fujian) בדרום סין. בסביבות שנת 1392 היגרו כ-36 משפחות מסין אל האי אוקינאווה למטרת חילופי ידע ותרבות עם האוכלוסייה המקומית במגוון רחב של תחומי חיים.
בשנת 1429 השתלט על אוקינאווה שליט בשם שואהשי (Shohashi) אשר הטיל איסור על נשיאת נשק ואף שלח שליחים שהחרימו את כלי הנשק שהוחזקו על ידי תושבי האי. איסור זה הביא את תושבי האי לפתח ולשכלל את שיטתם ולהעביר את הדגש על לחימה בידיים ריקות במקום השימוש בנשק שנאסר והוחרם.
התושבים המקומיים החלו לפתח שיטת לוחמה בעזרת כלים חקלאים שפתחו לכלי נשק שאפשר להילחם עימם בעת הצורך ובכך לא להפר את האיסור שהוטל על נשיאת כלי נשק. שיטת לחימה נפרדת זו נקראת קובודו (Kobudo).
בשנת 1609 השתלט שימזאזו, שליט מחוז קיושו בדרום יפן, על אוקינאווה ובנוסף להמשך איסור החזקה ושימוש בנשק הוטל איסור על לימוד אמנויות לחימה מכל סוג. החלטות אלו הורידו את הקראטה למחתרת והסגנון הועבר בתוך המשפחה מאב לבן בצורה של תבניות שדומות לעין הלא מיומנת בצורה של ריקוד אשר נקראת קאטה. בני האצולה האוקינאוויות נשלחו ללמוד ולהתחנך בסין במשך שנים רבות.
תוך כדי שהייתם בסין הם התאמנו ולמדו אמנויות לחימה אצל מורים סינים ובעת חזרתם שילבו ופיתחו את הידע שצברו בסין עם הידע שלהם בשיטות המקומיות. שלושה סגנונות התפתחו באוקינאווה והם כונו לפי שלושת הערים הגדולות של אוקינאווה אשר מהם באו הסגנונות. הסגנונות נקראו שוריטה (Shuri-te) על שם העיר שורי, נאהטה (Naha-te) על שם העיר נאהה, וטומריתה (Tomari-te) על שם העיר טומארי.
בשנת 1868 עלה לשלטון הקיסר מוצוהיטו וחולל מהפכה תעשייתית ומודרניזציה של יפן שבה הצעיד את יפן אל תוך העולם המודרני תוך כדי פתיחות לעולם המערבי, אימוץ נורמות מערביות מודרניות, חיסול הפאודליזם היפני ולקיחת השליטה והסמכויות מהמשפחות הפאודליות של יפן והעברתם אל משפחת הקיסר. כחלק ממהפכת מייג'י בוטלו האיסורים על נשיאת נשק ואימון באמנויות לחימה והקראטה, שיצא מן המחתרת, החל להילמד באופן פומבי תוך כדי שאיי הריוקיו מסופחים באופן רשמי כחלק מיפן.
בשנת 1901 אחד מגדולי אנשי הקראטה, איטוסו אנקו, שהיה לוחם ובן משפחת אצולה אוקינאווית גרם לכך שהקראטה יכלל כחלק מתוכנית לימוד החובה של בתי הספר באוקינאווה והביא לפופולריות של הקראטה באוקינאווה. תלמידיו של איטוסו אנקו נהפכו להיות למאסטרים המוכרים אשר ייסדו את סגנונות הקראטה המודרניים הנפוצים בעולם כיום.
בשנת 1906 יצאו מספר מדריכים אשר הבולט ביניהם היה גיצ'ין פונאקושי (מייסד סגנון השוטוקאן) אשר הוזמנו להציג את הקראטה ברחבי יפן ולהישאר וללמד את סגנונותיהם. בתקופה זו הייתה יפן מעורבת במלחמות שכנותיה, רוסיה וסין וכבשה חלקים רחבים מאסיה.
מגמה זו, שנמשכה עד לתבוסת יפן בסוף מלחמת העולם השנייה, הביאה לגל אומנות ומיליטריזציה בתוך יפן ולהעמקת השתלטות ומעורבות הצבא בתוכה. הקראטה הוכר כאמנות לחימה יפנית מסורתית על ידי ארגון הדאי ניפון בוטוקאי ושמו שונה מהמונח הסיני קנפו (Kenpo) שהיה עיוות אוקינאווי/יפני למילה הסינית צ'ואן פה (Quanfa) שמשמעותה הוא "יד ריקה" לקראטה.
האיש הראשון אשר מזוהה שהעביר גרסה מאורגנת של קראטה היה שושו "בושי" (הלוחם) מאטסומורה (1779 -1889), אשר העביר את סגנונו לאיטוסו אנקו (1830 - 1915),הוא קרא לסגנונו שורי-טה. תלמידו של קוקובה קוסאי שינה את השם לשורין ריו.
שיטות הקראטה הנפוצות כיום הינן סאידו, שוטוקאן, גוג'וריו, וויצ'י ריו, קיוקושינקאי, שיטוריו, וואדוריו שוטו-קאי ושורין ריו.